לזכרו

המצבה בבית העלמין בקבוצת כנרת 

אוטוביוגרפיה

מצגת תמונות

 

טיול באשקלון, נהורה, דגניה

טיולים בארץ ובתורכיה

 

מנגינה שנוגנה ע"י הנכד מוטי חדש (שיר ארמני) – סבא

מדברים שנאמרו לזכרו

 

בטכס הקבורה בבית העלמין

הדס

אבאלה,

עכשיו אתה בשקט נח מסבלך.

אצלך אבאל'ה הזקנה קפצה לא בהליך רגיל, הנכות שיתקה את חצי גופך וגררת שנים יד ורגל. "הנבלות" קראת להן. אלו שהכבידו ונסחבו אחריך, ששקלו טון. היית צריך לייצב את שיווי המשקל בגלל כובדן.

למרות הקושי והסבל קבלת את גזר הדין ונשארת שנים באופטימיות כשאנחנו רק גילינו שחלית.

סימני גיל פושטים בהליך איטי, מזערי, כך שבהיבטנו בבועתנו נקבל באהבה , את הנוכח ממול.

השנים שקדמו לסטרוק בהן נראו פניך היפות נחרשות תלמים, משהותך בשמש צורבת, של הארץ הזאת, חיבלו מעט בפניך והוסיפו חן עם אופי, ויופי אחר התקבל.

הניצוץ בעיניך הכחולות הצלולות הפיקחיות וילד הסורר השובב-זה שקרע או לא כפתר את מכנסיו וחופנים שלמים לו בכיסיו, מהלך על גדות ירדן.

הילד שחקוק בזכרוני מסיפורי הילדות עליהם גדלנו, העמק שצרב בחום לוהט, כפות הרגליים, וכשכפור שרר והבוץ עד קצה ברכיים היה ברור ששם רחוק רקמו חלום מהם צמח הזן המקומי, המוקצן, הדוקרני, הצבר!

דור שבסופו של מאבק ראה בדמיונו מולדת אהובה.

ימים חולפים, אנחנו בכנרת בעקבותיך אבא, המשפחה בתזוזה מתמדת, יכיני, שוב כנרת, אפרידר, נהורה, אשקלון, שוב אפרידר ובסיום חוזרים להתחלה-לגליל.

היו זמנים בהם טיילנו לאגמים שם שטו ברווזים.

לראות בנגב נחלי אכזב זורמים, לאסוף פטריות אחרי הגשם, להגיע למשלט, אל אם הדרך שזכרת ונצרת מימי הפלמ"ח.

כך שמענו על צפת ועירק סוידן, על קרבות ודרך. למדנו לאהוב כל פרח וקוץ ולא לקטוף. לא הכל היה על מי מנוחות, מי שהכיר את אבא שלנו יודע שהוא מחליט ברגע וממהר לכעוס.

רציתי שתדע אבאל'ה יקר, שגם בחולשותיך היית אנושי ונהדר, טיפוס צבעוני וקצת מעורבב, עם דמיון, חוש הומור, שמחת חיים בשפע ובו זמנית לא מקבל ובוודאי שלא מפנים שבחיים הכל גמיש.

הנכדים ריככו אותך, הנינים המיסו, וגם שנותיך הוסיפו. אבאל'ה ,היית איש של ניגודים חריפים ויכולות מדהימות.

אני זוכרת שבשבר נפקחו לך העיניים לנזילות החיים, גילית שהחיים משולים לעלה הנושר מעץ ומשב רוח קל מרחיק אותו והוא נעלם.

יום שטוף שמש וצח, ואנחנו בריאים, שלמים, חולמים, מלאי תוכניות, מוצפים אופטימיות ובנקודת זמן רגעית אנחנו מרוסקים לשבבים קטנים שיש קושי לאספם ולחברם.

אבאל'ה, הלב שפעם בך הוא מהחזקים שיש, בגיל 92 הוא פעם 120\90 וזה נדיר.

רק לוחם כמוך יכול היה לשרוד 22 שנים בתופת החיים שפגעו בך.

הזמן קצוב, שעון החול הוא שקובע מתי אוזל הזמן, מי מוזמן להצטרף לשם, ממי הולכים להיפרד ואל מי נתגעגע.

קיבלתי ממך המון אהבה והיא הולכת איתי לכל החיים.

מפתיע שתמיד הצטיירת בעיני כאיש פסימי ובמצב הקשה ביותר בחייך, בנכות האכזרית שנכפת עליך, היית לאופטימי מכולנו.

תמיד כשדמותך שזורה בפי, בסיפורי עליך, אני מסרבת לראות את שנותייך האחרונות.

אתה ניצב מולי כשעינייך נוצצות בהמון אור, עדיין שובבות וחמימות. משהו חזק מאופייך בכל זאת זורם באופיי ואני שמחה על כך.

אנחנו נולדים בזמן משלנו לחיים שלנו, הם מורכבים משמחה, עצב, תהפוכות, זמנים קשים של מצוקה ואכזבה, להמתיק אותם אפשר רק במודעות מאוד גדולה ופתיחות שהכל בר חלוף.

אנחנו מנשקים אותך האהבה אבא, על שנולדנו וספגנו מאמא וממך בית חם, בריא ומלא אנרגיות וערכים, ומהבית הזה השכלנו להפנים בגיל צעיר שהחיים קצרים והם המתנה הגדולה מכולם, אותה אתה ואמא נתתם לנו, ממנה נולדו הדורות הבאים.

אתה משאיר משפחה ענפה, חזקה ואוהבת.

שכב, אבאל'ה, על משכבך במנוחה, על יד כל אהוביך, ונוח לך סוף סוף ללא ייסורים.

אוהבים אותך.

 
שרהלה
 

 
 
מיכל

סבא שלי אבינועם.

לפני כמה שעות ישבתי לידך הסתכלת עלי עם העיניים הכחולות היפות שלך סבא, החזקתי לך את היד והספקתי פעם אחרונה עוד להגיד לך שאני אוהבת אותך ואתה אמרת לי חזרה אבל כבר רק עם העיניים.

ישבנו לנו והסתכלנו אחד על השניה בשקט שכזה, שכבר אין יותר מה להגיד.

עוד אכלת פלח תפוז מהעץ שלך ואפילו שתית קצת מיץ, אבל ראיתי עליך הפעם בעיניים שאתה רוצה כבר ללכת, שעכשיו אתה מצליח לשחרר.

סבא יקר שלי תנוח לך, מגיע לך אחרי 92 שנים של כוח רצון שאין כדוגמתו וראוי להערצה!

שנים שלא ויתרת על שום אירוע או ארוחה טובה, שנים של אהבת הארץ הזאת, ותמיד, לא משנה מה, גם בדיחה טובה.

מילים אחרונות שמגיעות לך סבא,

אני מצדיעה לך אבינועם חדש, מזל שחלק מהדם שלך זורם בדמי ואני גאה שאתה הסבא שלי.

 

אוהבת אותך,

מיכלי שלך.

 

 

איה

סבא.

עוד בילדותי תמיד התגאיתי לספר שסבא שלי צבר, לוחם פלמ"ח, כובש צפת, אבל בעיקר התגאיתי בזה שסבא שלי מרכיב אותי על הטרקטורון בחורשה שליד הבית בראש פינה, שהוא איש העולם הגדול ושהוא מכיר כל פינה בארץ…

בנוסף להיותך מקור גאווה, היית גם מקור לא קטן ללחץ, תמיד בוחן אותי על ידיעותיי בשמות המקומות בהם ביקרתי בטיוליי, איש מחוספס וקשוח, שלא ממעט לכעוס.

אחרי הסטרוק חל בך שינוי, גם מעבר לשינוי הפיזי, נהיית רך יותר נח יותר- לא באופן גורף אבל בניואנסים, ואני מצאתי את עצמי מתגעגעת לפעמים לסבא הרגזן והבלתי מתפשר שהיית… הוא היה מפציע לעיתים.

זוכרת אותך יושב עם סבתא, אמא ואבא, הדס ואורי, פטליק וגאולה בסלון הקטן עם החלון הגדול למרפסת עד השעות הקטנות, ואני מאזינה לשיחה הקולחת מעבר לקיר בחדר שהפך להיות חדרי שלי שנים אחר כך.

זוכרת צחוקים וויכוחים ואת הקול שלך.

כשחזרת לראש פינה והפכת להיות השכן הצמוד שלנו, נהנינו ממך- מחוש ההומור, מהסיפורים ומהקרבה שלך לילדים שזכו להכיר סבא רבא שתמיד אפשר להיכנס אליו לקבל שוקולד ונשיקה, סיבוב על המקל הסוס, וכל זה ככה על הדרך הביתה…

עם אמיר חלקת את סיפורי הצבא והטנקים, ועם כולנו את החלומות שלך על הקמת אחוזת אבינועם שתקבץ בתוכה את כל המשפחה.

היית האדם הכי חזק, אופטימי וחולם שהכרתי, כריזמטי וממגנט, איש מוכשר ויצירתי עם שתי ידיים ימניות וראש הכי לא שגרתי שיש.

בחודשים האחרונים סבלת סבל רב ויש נחמה בידיעה שהסבל עבר ונותרו רק הזיכרונות מהאדם המיוחד והאהוב שהיית.

אוהבת, איה.

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום ה 30    

 
 
נעם

 

 
עידו
‎כשהייתי ילד, לא הייתי מפסיק להתרברב באיזה סבא טוב וחזק יש לי, זאת עד כדי כך שחשבתי שכשסבא כבר היה בבית האבות, חשבתי אז שהישוב שבו בית האבות היה, היה קרוי על שמו "כפר סבא".

‎לא אהבתי ללכת לשם, אני לא יודע למה אבל לא היה לי כיף, כשהיינו שם הדבר המהנה היחיד שהיה זה לנסוע על הקלנועית עם סבא. עם כמה שאני מתחרט על זה, כשהוא היה מספר לי ולאחים סיפורים אני לא הקשבתי, הייתי ילד קטן והשתעממתי מזה.

‎כשהייתי ביסודי ובתחילת החטיבה לא הבנתי כמה חשובים היו הסיפורים של סבא, לי וגם לו. אבל כן הקשבתי לפעמים ודיברנו.

‎למרות זאת לאורך השנים בכל המפגשים עם סבא כן נקלטו אצלי דברים וסיפורים שהיום אני יודע להעריך ולהבין מהם כמה משמעותי היה סיפור חייו.

‎כולנו, כל הנינים, נהנינו להיות עם סבא, נהנינו לשמוע את סיפוריו וגם לדבר איתו על כל מיני דברים, ללמוד על חוש ההומור שלו ביום הולדתו ה 90, ופשוט לבוא לבקר אותו כשהיה אפשר.
‎הוא היה אדם מדהים ומעורר השראה שעשה הכל בחיים.

‎אני אתגעגע לסבא ואנסה להמשיך את מורשתו בכך שאעשה את מה שסבא היה רוצה שאעשה.

‎אני יעשה את השירות הצבאי הכי משמעותי שאני מסוגל, ואני אמשיך להתגאות בסבא המדהים שהיה לי
‎אני אתגעגע אליך סבא
‎עידו

יעל
סבא
אני לא יודעת אם אתה יכול לשמוע אותי או לא,
לרב אני נוטה להאמין שלא. אבל אם יש אפילו סיכוי קטן שכן אז יש כמה דברים שאני רוצה שתדע:
אני רוצה שתדע כמה שאני אוהבת אותך ומתגעגעת, אני רוצה שתדע שאני הבנאדם הכי גאה שאתה סבא רבא שלי,
שאני שמחה שזכיתי להכיר אותך ושהיית חלק גדול מחיי ובלעדייך בהחלט לא הייתי מי שאני היום.
אני זוכרת איך כשהייתי קטנה היית נותן לנו לשחק במקל שלך ותמיד אנחנו הנינים היינו רבים עליו ובסוף עושים  ״תורות״.
גם על הקלנועית שלך.
אני זוכרת את הסיפורים שלך ואיך שתמיד הם היו מצחיקים אותי. היית בנאדם מיוחד שאין הרבה כמוך.
יש שיאמרו שאתה לא ממש סבא שלי כי אתה סבא רבא שלי. אבל מבחינתי אתה סבא לכל דבר.
כעת, כאשר אתה שוכב על משכבך בעניים עצומות יש לי ככ הרבה מה לומר לך.
קצת לפני שהודיעו לי על פטירתך חשבתי על כך שאני לא מתקשרת אלייך מספיק אבל חשבתי שממילא לא תוכל לענות לי אז לא טרחתי להתקשר.
עכשיו אני מבינה שפספסתי ואפילו כדי לשמוע אותך מהנהן ושתאמר לי בשקט לדבר פחות מהר כדי שתבין, כפי שהיית עושה פעמים רבות קודם לכן.
ולסיום אני רוצה לבקש סליחה.
סליחה על כך שלא התקשרתי ולא ייחסתי לשיחות הטלפון הקטנות חשיבות גדולה.
אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך הכי בעולם ואני מתגעגעת מאוד!
יעל

 שמעון
בנימה אישית , אהבתי את אבינועם.
השנים האחרונות היו קשות לו וביחוד השנתיים לפני לכתו .
כלוא בגופו, שוכב במיטה ללא יכולת תנועה כמעט והמראה היחיד שמול עינו: החלון לחצר או מסך הטלוויזיה.
מפעם לפעם למרות הקושי הייתה רוחו, זו של פעם צצה ומתגלה מזכירה לי שמתחת לחורבות הגוף שוכנת לה נפשו שאף פעם לא נשברה.
היכולת הזו שלו לתקשר עם כל אחד לדבר בגובה העיניים , ולהטביע את חותמו על האנשים לא פגה. והנה אנקדוטה קטנה:
לפני כשבועיים אני מקבל טלפון מיורם, מסגר מראש פינה שהתקין לנו את המעקה במרפסת לפני כשנה. יורם שהוא חוזר בתשובה  לא הכיר כלל את אבינועם ובשיחה העביר את תנחומיו ואמר שברצונו לומר קדיש בחודש הקרוב על אבינועם.
הודיתי וסיפרתי קצת על אבינועם, עוד באותו יום חזר אלי במסרון ואני מצטט:
"מאוד מרגש לשמוע על מעשי הגבורה שכאלה.
חבל שלא הכרתי אותו יותר מקרוב. מהקצת שראיתי ודיברתי אתו כשעבדתי אצלכם הרגשתי שמולי אדם מיוחד.
דרך אגב הוא ראה מהחלון שלו שהבן שלי (שהיה בן 7) עוזר לי בעבודות קרא לו ואמר כל הכבוד שאתה עוזר לאבא, זה חשוב מאוד.
ונתן לו על זה גביע גלידה . יהי זכרו ברוך"